המכתב של גלית

לנוימן,

"קחי אותי הביתה" - אלה היו המילים ש"שמעתי" אותך אומרת כשהסתכלת עלי אחרי שקראתי בשמך - "נוימן". אפילו הבנת שאני מדברת בטלפון עם ורד, אז המשכת לתקשר איתי בערוץ הזה ואמרת: "תגידי לה שתאמין לך. אוף! שגליה תבוא כבר ותאשר שאני נוימן. אני ולא אחרת".

נכון, כולם יגידו עכשיו שדמיינתי הכל, ושאני סתם אחת שנפל לה איזה בורג. אבל גם כשבאתי לבקר אותך, הלב שלי נמס כולו כשראיתי שאת בבית שלך. וגם אז העיניים שלך קצת דיברו אלי. הן היו מלאות תודה. אני כל כך שמחה שהחזרתי אותך לורד שמטפלת בך במסירות שכזאת (וגם בפנקה ובחתולים, ולא - לא שכחתי - גם בחולדה(.

אני מכירה לא מעט אנשים שמצאו אהבה באינטרנט. אני מצאתי אותך! במשך שלושה חודשים (תאמיני לי, נוימן, זה הרבה זמן) תרו אחרייך כל כך הרבה אנשים, ניסו לחשוב איך יכולת להיעלם בכזו מסתוריות, ואיפה את יכולה להיות… וגם אני הצטרפתי לחיפושים ובדקתי אולי הגעת ל"מסובים". בדקתי שם פעמיים-שלוש בשבוע, אבל לא היית שם.

כמובן שביקרתי באתר שלך יום יום. ובכל פעם קיוויתי שהנה - עכשיו אני מגיעה הביתה, נכנסת לאתר ורואה את המילים "נוימן נמצאה" מתנוססות להן בעמוד הראשי. לא פעם רציתי לכתוב בפורום הודעה בסגנון: "אוף, תמצאו אותה כבר". זה היה מאד מתסכל שהתקוות האלה לא התממשו לכדי מציאות. וככל שחלפו להם הימים, התסכול גבר וגבר.

נוימן, אני מאושרת שנפל בחלקי להיות זו שמצאה אותך, זו שהחזיקה את ורד בטלפון עד שגליה הגיעה ואמרה: "אה… נוימן". נכון, לא הייתי פחות שמחה אם מישהו אחר היה מוצא אותך. כשראית את גליה (חברה של ורד, שבאה לאשר שאת אכן נוימן) האושר קרן ממך. אני ממש מרגישה ברת מזל שראיתי אותך ברגע שכזה.

לפני שאני מסיימת את המכתב, אני גם רוצה להודות לג'וליה שלי ז"ל. לפני שאיבדתי אותה (ואח"כ נודע לי שהיא נדרסה למוות) לא היתה לי מודעות לענין של בעלי חיים אבודים. אבל מאז אני כל הזמן בודקת ועוקבת בדריכות אחרי מקרים של כלבים וחתולים שנעלמים. ככה מצאתי אותך (ועוד שני כלבים אחרים). אז את רואה? - ג'וליה אמנם לא בחיים, אבל בזכותה בעצם את בבית.

אני לא אכתוב לך מילות פרידה, כי אני רוצה שנמשיך להיפגש. תגידי לורד להתקשר אלי בסופי שבוע שנלך יחד לפארק. אני גם אביא את פאנטה שלי.

 גלית קזז